אפקט הדלת //אלישב רבינוביץ
יש קטע כזה של פסיכולוגים שנקרא ׳אפקט הדלת׳. העניין הוא שלא משנה כמה תארך הפגישה עם המטופל, הדבר המשמעותי יאמר על המפתן, על הסף, כשהיד על הידית. הנפש מרגישה שזו ההזמדנות האחרונה שלה ואם לא עכשיו אימתי, ואז נחשפים הסודות. כדי שאפקט הדלת יעבוד חייבים דלת וחייבים לתחום את הפגישה בזמן.
מה זה ראש השנה ויום כיפור במשפט אחד? מה בעצם קורה כאן בכל הבלאגן הזה? האם יש משהו אחד שיסביר את מכלול התמות והטקסים והתפילות? האמת, שאלה קשה. בעיני ראש השנה הוא בפשטות הכרה בסופיות הזמן. זה הכל. הבנה שהייתה שנה והיא תמה. שנגמר. השנה שנגמרת לא תחזור יותר. זה לא עניין של טוב או רע שמח או עצוב. זו פשוט עובדה. והעבודה הזו גוררת מכלול של מחשבות והרגשות. לדוגמה – יום הדין. המשפט לא נובע מכך שאלוהים יושב בשמים עם שלשה ספרים וכותב וסופר ומונה. אלא מכך שנגמר הזמן. וכשמבינים שנגמר משהו ממילא חושבים מה היה מוצלח ומה היה פחות, האם ניצלתי כמו שצריך את הזמן ואת ההזדמנויות שהיו בו, במי פגעתי וכדאי לבקש ממנו סליחה לפני שהולכים וכ׳. בקיצור, המשפט וחשבון הנפש ובקשת הסליחה הם נגזרת של ההכרה בסוף. כשאני אומר סוף אני מתכוון לסוף הזמן במובן של שנת השמש אבל גם קצת רומז לסוף החיים כי כידוע, בכל שנה שעוברת אנחנו לא נעשים צעירים יותר ובכל שנה שעוברת אנחנו נפרדים מאנשים שלא יזכו לעבור איתנו לשנה החדשה. זה קצת עצוב, אין מה לעשות. אבל גם שמח. כי ההכרה במוות היא גם הזדמנות ללידה של זמן חדש והזדמנויות נוספות וסליחה והתחדשות. ולכן הימים האלו, למי שנכנס אליהם עמוק, יכולים להיות טלטלה רגשית משמעותית של סוף והתחלה, עצבות ושמחה, מוות ולידה מחדש.
העניין הוא שכדי להיכנס לאווירה הזו צריך לעבוד. כי סתם כך ברחוב לא מרגישים אותה. זה סתם שבוע רנדומלי בשנה. אולי פעם כשהיינו חקלאים היה קל יותר כי עונות השנה היו משהו עבורנו. ואולי פעם התקצרות הימים והשלכת של הסתיו היהודי היו שולחים רמזי אלול. אבל עכשיו אנחנו לא חקלאים ואלול השנה היה חלק מחופשת אוגוסט. ואולי זה עמוק יותר ובעצם התרבות שלנו לא רוצה להכיר בכך שדברים נגמרים. כולם צעירים ויפים לנצח. אנחנו כופרים בזקנה או במוות. תרבות של זמן רצוף אין סופי ותרבות עסקית של סטאטאפים שהיא רק התרחבות וצמיחה, רצוא בלי שוב, בלי מחזוריות, בלי הצטמצמות וקמילה ובטח בלי מוות. התרבות הזו היא אנטיתזה לחגי תשרי המסורתיים המתויגים כבר כחגים עם אופי ׳גלותי׳ של עצב נוגה, כובד ראש, צום וטלית לבנה. (אני שואל את עצמי מה קורה לנפש בתפיסת זמן מתמשכת כזו שממסמת את סופיות ומחזוריות הזמן והאם זה יום אחד יתפוצץ לנו בפנים באיזה משבר גיל 40 כזה) בנתיים אני מזמין את עצמי ואתכם להשתמש באפקט הדלת של הימים הנוראים, אפילו באופן מלאכותי. להתבונן בחלון הזמן שהולך ונגמר, בשעון המתקתק של ערב יום כיפור. אולי משהו בנפש יתעורר על הדלת בשעת הנעילה. אולי נוכל למות ולהיוולד מחדש.
