מאת חבורת הכותבים של השומר החדש
יעקב אבינו, רועה הצאן, הוא אולי הדמות התנ"כית שמלמדת אותנו יותר מכול על אהבת המלאכה. התורה מתארת את שנות עבודתו אצל לבן – "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה", ומסתבר מתיאור זה שיעקב לא רק עבד בשביל אהבתו לרחל, אלא גם מתוך אהבה לעשייה עצמה.
יעקב אינו יושב באוהל ומחכה; הוא יוצא אל השדה, שוהה עם עדריו ימים ולילות, מתמודד עם החום ביום ועם הצינה בלילה. הוא מספר ללבן: "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" – אין זו תלונה, אלא עדות למסירות. הוא מוכן לעמול, להזיע, לשמור ולדאוג לאחרים, מפני שהוא אוהב את שליחותו.
כך נעשית דמותו של יעקב לסמל של חיבור בין עבודה לאהבה: באהבתו לרחל הוא לומד לאהוב גם את הדרך אליה, את המלאכה היומיומית שמזכירה לו על מה הוא עובד. יעקב מלמד אותנו שהאהבה הגדולה באמת איננה רק רגש חולף, אלא גם מעשה, אחריות, התמדה ועמל. וגם להפך – שהמלאכה האמיתית, זו שנעשית באמונה ובמסירות, נובעת מאהבה: לאדמה, לחיים, לאדם ולמשימה.
מי שעובד מתוך אהבה חש כיצד הזמן זורם אחרת. כשאדם שקוע בעשייה שהוא מאמין בה – בין אם זו רעיית צאן, חרישת שדה או זריעת גן – השעות מתמוססות, והעבודה הופכת לתנועה מתמשכת של חיים. כך היו בעיני יעקב „כימים אחדים“, לא מפני שהעבודה הייתה קלה, אלא מפני שהאהבה מילאה את המאמץ במשמעות. לעומת זאת, עבודה מתוך ניכור, שאין בה לב או קשר, נמשכת לאינסוף; כל רגע מרגיש כעומס, וכל יום כנטל. יעקב מלמד אותנו שהאהבה משנה את מרחב הזמן. היא מחברת בין הגוף לנפש, בין ידיים לעולם. בעבודת אדמה ובכל מלאכה שיש בה לב, נוצר אותו זרם שקט שבו האדם שוכח את עצמו ונמצא במלואו – בתוך החיים עצמם.
וכמו יעקב בשדות חרן, גם אנו, בעבודת האדמה ובהתנסות החקלאית, מוצאים שהעבודה עם הידיים מחזירה אותנו ללב. היא מלמדת אותנו לסבול את החום, להעריך את הקור, ולהכיר שצמיחה אמיתית באה רק ממי שעמל, מתמיד ואוהב.
