אנו באנו ארצה כדי להתווכח / אבשלום בן צבי
א
"באנו חושך לגרש" שרים הילדים בחנוכה, והדימוי המקובל הוא שהחשמונאים, מדליקי המנורה, הם בני האור המגרשים את "היוונים" בני החושך. אלא שבימי ממלכת החשמונאים, כותבי מגילות מדבר יהודה – שייחסו את עצמם לכהני בית המקדש מבית צדוק שהחזיקו בלוח שנה שמשי וראו בעצמם כ"בני האור" – התייחסו אל הכהנים מבית חשמונאי דווקא "כבני החושך", מכיוון שקיבלו את לוח השנה הסלווקי-יווני המבוסס על הירח.
הזיכרון הציבורי של העבר הלאומי מספר לנו סיפור הרמוני של התפתחות רציפה, מאברהם אבינו ועד לשיבת ציון המודרנית. ההיסטוריה הלאומית, הניבטת אלינו אפילו מתוך השורות הכתובות בארון הספרים היהודי, חושפת בפנינו סיפור קונפליקטואלי. שרשרת של מהפכות. לאורך השרשרת הזו השתנו שפות הכתב והדיבור, לוח השנה, קבוצות האליטה המנהיגה, מוסדות הדת והתרבות ומושגי האמונה הבסיסיים ביותר. שינויים אלה לא היו תוצאה של התפתחות "טבעית" והרמונית, אלא של מאבקים בין קבוצות, תפישות עולם ואידיאולוגיות שונות. המשנה[1], שנחתמה במאה השניה, מתארת את קציר העומר הנערך מול קהל רב
"כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. […] וְכָל כָּךְ לָמָּה, מִפְּנֵי הַבַּיְתוֹסִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים, אֵין קְצִירַת הָעֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב."
ולפי הרמב"ם בפירושו על משנה זו, מחלוקת זו נמשכה עד ימיו, במאה השתים־עשרה:
"וענין צדוק וביתוס כבר ביארתי אותו בתחילת אבות, והם מאמינים ששבת הנזכר בכאן הוא שבת בראשית […] כמו שמאמינים הכותים והמינים עד היום הזה."
כך התקיימו בעם ונאבקו זה בזה בתקופות שונות מונותאיסטים ופוליתאיסטים, צדוקים, פרושים ורבנים, אנשי התורה שבע"פ וקראים, חסידים ומתנגדים, חרדים, ציונים, בונדיסטים ואנשי אמנסיפציה.
כאשר נמלט רבן יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה וביקש ממפקד הצבא הרומי אספסיאנוס "תן לי יבנה וחכמיה", עדיין עמד בית המקדש שלם על הר הבית. מדוע לא ביקש מאספסיאנוס את בית המקדש, כפי שעשה יוסף בן מתתיהו, שניסה לשכנע את הקנאים להפסיק את המרד ולהציל את בית המקדש? ההגמוניה המנצחת היא שכותבת לאחור את הזכרון הלאומי, מעלימה את הקונפליקטים בני הזמן, ומלמדת אותנו שרבן יוחנן בן זכאי פשוט התאים את היהדות למצב הקיומי שבו אין בית מקדש, ושהתורה שבעל־פה נמסרה למשה כבר במעמד הר סיני. בניגוד לנראטיב ההרמוני שכותב את עצמו לאחור כמהלך של רצף היסטורי, כתב ההיסטוריון שמעון דובנוב:
"רעיון כללי, העובר כחוט השני בכל ההיסטוריה של האומה אינו בנמצא."[2]
ב
אם רעיון כללי המגדיר את העם היהודי אינו בנמצא, מה משמעות השייכות לעם ישראל? ההלכה קבעה שיהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה[3] או שהתגייר. אבל האם השייכות הביולוגית של לידה לאם יהודי מספיקה? ומה במקרה שמלבד שייכות גנטית זו האדם חיי את חייו ללא קשר ליהודים או לתרבות יהודית? מה לגבי בנים לאב יהודי שחיים חיים מלאים כיהודים, כחלק מקהילה יהודית, אבל לא התגיירו?
המכנה המשותף של עם ישראל אינו רעיון משותף או מוצא גנטי משותף אלא מרחב סמלים משותף ותודעת זהות משותפת. כפי שכתב ארי אֵלון:
"עובדת היותי יהודי אינה מצביעה מאומה על השקפת עולמי, אמונתי, וארח חיי. […] עובדת היותי יהודי מצביעה אך ורק על קיומם של המרכיבים הביוגרפיים־לאומיים בהווייתי. כוונתי למרכיבים: שפה, מולדת, תרבות ומסורת. […] ארבעת המרכיבים האלה הם נייטראליים לחלוטין וגמישים לחלוטין. כלומר, הם לא מכילים מצד עצמם שום כיוון רעיוני ייחודי."[4]
בני העם היהודי הם מי שעולם הסמלים שלהם הוא עולם סמלים יהודי: סיפור העבר שלהם הוא סיפור העבר של העם היהודי. החגים שלהם הם החגים של העם היהודי. המולדת הנשאפת שלהם – בין אם הם כבר חיים בה ובין אם לא – היא מולדתו של העם היהודי. שפת התרבות היהודית שלהם היא שפתו של העם היהודי. ארון הספרים שלהם הוא ארון הספרים של העם היהודי.
ג
עולם הסמלים הזה הוא לא נתיב סלול בכיוון אחד, אלא משטח המראה שממנו אפשר להמריא לכיוונים שונים וסותרים זה את זה באופן יסודי. מתוך עולם הסמלים הזה אפשר להצמיח יהדות סוציאליסטית כמו הקיבוץ או קפיטליסטית כמו מכון 'קהלת'. שואפת שלום כמו נביאי ישראל או כובשת ומגרשת כמו יהושע. פלורליסטית ומקבלת כמו היהדות הליברלית או גזענית ושונאת זרים כמו הרב כהנא ותלמידיו. רואה בגיוס לשירות בצה"ל זכות וחובה אזרחית, מצווה דתית או גזרת־שמד. חילונית, ציונית-דתית, דתית־לאומית או חרדית, או כל אחד מגווני־הגוונים שבאמצע. כל הכיוונים האלה מתקיימים במקביל וזה כנגד זה, ומתווכחים זה עם זה. אבל הם מתווכחים באמצעות עולם הסמלים היהודי. כולם מתווכחים ביניהם, לרוב בעברית, על משמעותם הערכית של חג הפסח וחג החנוכה, אילו סמלים ראוי להבליט ולזכור ואילו עדיף להצניע ולשכוח, ועל המסר שיש ללמוד מתוך הספרים שבארון (וגם אילו ספרים ראוי לכלול בו, ואילו עדיף להוציא ולהרחיק). אחידות יהודית איננה בנמצא, לא התקיימה לאורך הדורות, וקשה לחשוב שתתקיים.
האם יש גבול למגוון הזה? הגבול הוא תודעת הזהות המשותפת והקיום המשותף. כפי שכתב הסופר יוסף חיים ברנר:
"כל מה שעשו וכו' זאת היא יהדות" – אומר המחבר. כל – יתמה, כמובן הקורא – סלקא אדעתך [יצאת מדעתך]?! וכי הותרו כל הרצועות? אלא הוה אומר: כל מעשי היהודים בתוך סביבתם ולתכלית קיומם זאת היא יהדות. העיקר הוא לבקש בכל את היהודים תחילה – וסוף היהדות לבוא. אם יהיו יהודים, יעבדו את עבודתם ויחיו את חייהם העצמיים – כבר תהיה ממילא איזו יהדות. אז כל מה שיהיה – יהדות יִקָרא לו…"[5]
"היהדות" אומר ברנר, היא תמיד מה שעושים היהודים למטרת קיומם בסביבה יהודית. בתוכה הם יכולים להמשיך או לזנוח מסורות, לחדש מנהגים ורעיונות, וגם לאמץ ו"לגייר" רעיונות ומנהגים מתרבויות אחרות שאותן הם פוגשים, ובתנאי שיהיה זה "גיור" אל תוך הסביבה והזהות היהודית, ולא יציאה ממנה אל התרבות והזהות הזרה והתבטלות עצמית בפניה.
ד
בהיעדר אחידות, האם תיתכן אחדות בעם ישראל? המפגש עם המודרנה הוליד תשובות שונות וסותרות לשאלות הקיום היסודיות של עם ישראל.
האם היהודים הם עם או קבוצה דתית?
החרדים ראו ביהדות דת ולא לאום, ובחרו בהסתגרות בפני המודרנה ומפני התפישה של היהדות כתהליך של השתנות ולא כתופעה קבועה. הגרמנים "בני־דת־משה" – וכמוהם הצרפתים־בני־דת־משה, הבריטים־בני־דת־משה, האמריקאים־בני־דת־משה ודומיהם – ראו ביהדות דת ולא לאום, וביטלו את הסולידריות הלאומית היהודית בפני הסולדריות הלאומית במדינה שבה התאזרחו.
האם היהודים הם "עם ככלל העמים", הרוצה וראוי להיות חלק ממשפחת העמים? האם נחוצה להם הגדרה עצמית במדינה משלהם? האם הם "מגיירים" את ערכי המודרנה המתבטאים בסיסמה: חירות (חופש הפרט, שיוויון (בפני החוק) ואחווה (סולידריות לאומית ובין לאומית)?
אנשי הבונד ראו ביהודים עם שמסתפק באוטנומיה תרבותית בקהילות הפזורה שלו, ללא צורך במדינה משלו. הציונים, בשאיפה שקבעו בתוכנית באזל שהתקבלה בקונגרס הציוני הראשון, להקים "בית מולדת לעם היהודי בפלשתינה, המובטח לפי משפט הכלל", ראו ביהודים עם המאמץ את ערכי המודרנה ומגשים אותם בחברה הריבונית שיקים במולדתו ההיסטורית.
ה
גם כיום, ואולי במיוחד כיום, הולכת ומתגלה בחברה הישראלית עומק המחלוקת בין הזרמים השונים בעם היהודי. בזירה הציבורית של עם ישראל פועלות זו כנגד זו עמדות הרואות ביהדות דת וכאלה הרואות בה לאום; עמדות פלורליסטיות ועמדות הרואות רק זרם אחד כלגיטימי; עמדות העויינות למודרנה וכאלה המבוססות עליה; עמדות השואבות את הסמכות מהאדם; ועמדות השואבות אותה מהאל וההלכה; עמדות סוציאל-דמוקרטיות ועמדות קפיטליסטיות; עמדות המבקשות קשר מפרה בין ישראל לעמים ועמדות המצהירות על העדפתן את עם ישראל כ"עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב"; עמדות ציוניות, פוסט-ציוניות ואנטי-ציוניות.
ו
בהינתן עומק המחלוקות, ובהינתן שעמדות אלה הן "עמדות זהוּת", המשיבות לא על השאלה הקטנה "איך כדאי וראוי לעשות" אלא על השאלה הגדולה "מה ראוי לעשות", לא תיתכן אחדות־דעות בעם ישראל. הביטוי לאחדות בעם הוא בערבות ההדדית. כלומר, באחריות שרואים בעלי כל עמדה גם על מי שמחזיקים בעמדה אחרת וסותרת, כל עוד הם משייכים את עצמם לעם ישראל.
הביטוי האחד לאחריות הזו היא הנכונות לקחת חלק בויכוח, ולא להסתגר מפניו. להכיר ולהבין את הדעות והעמדות השונות במחלוקות המתקיימות בקרבנו, ולהיות חלק מדיאלוג אמיתי, שבו המשתתפים לא באים לשכנע אלא להקשיב, לדון, ולחפש ביחד את האמת. מחלוקת ברוח התלמודית לפיה
"מָה זָכוּ בֵּית הִלֵּל לִקְבּוֹעַ הֲלָכָה כְּמוֹתָן? מִפְּנֵי שֶׁנּוֹחִין וַעֲלוּבִין הָיוּ, וְשׁוֹנִין דִּבְרֵיהֶן וְדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּקְדִּימִין דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי לְדִבְרֵיהֶן."[6]
ולפי העקרון שטבע רבי חמא בר חנינא:
"אין סכין מתחדדת אלא בירך של חבירתה כך אין תלמיד חכם מתחדד אלא בחבירו."[7]
אין הכוונה לויתור על העמדה האידיאולוגית בשם השיח, אלא בנכונות לקיים את הדיאלוג. אנו צריכים לפתח ולטפח את המסגרות המתאימות שבהן יתקיים הלימוד והדיון הציבורי בין העמדות השונות במחלוקות, מתוך הקשבה ושיח כן, גם אם קשה ונוקב, מתוך האמונה ביכולת ההשפעה על השותפים, והנכונות להיות מושפע. מנגד, יש להזהר ממסגרות אידיאולוגיות מסתגרות, המבקשות להשמיע מבלי לשמוע. אלה לא יכולות להיות חלק מהדיון, אם הן אינן מוכנות להיות חלק מהדיאלוג.
הביטוי השני לאחריות ההדדית הזו מתבטא בדרישה להתנהלות ציבורית ופוליטית הדואגת ולוקחת אחריות על הצרכים של כלל ישראל וחותרת אל הטוב המשותף הרחב, ונמנעת מהסתגרות מגזרית והתנהלות של "משחק סכום אפס" בין מגזרים, שבו נציגי כל מגזר עוסקים בדאגה והעדפה לענייני המגזר על פני טובת הכלל.
ז
מי שפורש מן הציבור ומסתגר במגזר שלו, מי שמשחרר את עצמו מהאחריות לחלקים אחרים בעם, מי שמפסיק להיות חלק מהוויכוח בין היהודים, מוציא את עצמו מכלל ישראל. זהו וויכוח חיוני וגורלי. תוצאת הוויכוח תעצב את גורלו ועתידו של עם ישראל (וגם את הנראטיב ההיסטורי שלו). אנו באנו ארצה כדי להתווכח.
