חיבור לאדמה וחלוציות בסיפורי יצחק ויעקב
האבות אינם רק דמויות של אמונה – הם גם ראשוני החולמים והעובדים את האדמה.
יצחק, שנאמר עליו "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים" (בראשית כו, יב), מתגלה כאיכר הראשון שאבות האומה, זה שחופר בארות בהמשך למורשת שקיבל מאביו אברהם, מתמודד עם סתימות ומחלוקות, ובכל זאת מתעקש להכות שורש בארץ. יצחק מגלם דמות חלוצית של התמדה ושיבה לאדמה גם מול קשיים.
יעקב, לעומתו, מתחיל את דרכו כבריחה – איש אוהלים היוצא למסע, נושא את הברכה ורואה בחלומו את סולם יעקב נטוע בארץ וראשו מגיע השמימה. החלום קושר בין האדמה והשמים, בין יציבות השורשים לשאיפת הגובה. יעקב לומד שעבודת האדמה אינה רק מאבק על קיום, אלא גם יסוד של זהות, זיקה וברית עם המקום.
כך, בשני האבות – יצחק העובד את השדה ויעקב החולם את הסולם – אנו מוצאים את יסודות החלוציות: חיבור פיזי ורוחני לאדמה, עבודה יומיומית לצד חזון, שורשים וחלום. זוהי אותה תנועה כפולה שהקימה עם על אדמתו – לעבד ולשמור, לחלום ולבנות.
השאלות העולות מסיפור יעקב מלוות אותנו לתוך סיפור התקומה הציוני, החלוץ אהרון דוד גורדון תמצת את האתגר הציוני החלוצי במילים אלו:
"והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה – ומה אנחנו מבקשים? האם לא מקום בשביל הסולם?"
