נקרא את מדרש רבי ינאי והאורח. המדריך יקרא שורה ויסביר לחניכים את ההסבר של השורה. שימו לב שזהו טקסט בשפה גבוה. יש לוודא שכל החניכים מבינים לכן ההסבר לכל שורה הוא חשוב. יש חשיבות לקריאה מקדימה של המדרש והבנת כלל ההסברים לפני הקריאה עם החניכים.

המדרש:

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יַנַּאי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְרָאָה אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְשֻׁפָּע בְּיוֹתֵר.

משופע= מהמילה שפע. ניתן לייחס תואר זה לאדם עשיר או לתלמיד חכם.

אָמַר לוֹ: יַשְׁגִּיחַ רַבִּי לְהִתְקַבֵּל אֶצְלֵנוּ?

אָמַר לוֹ: הֵן.

רבי ינאי עושה צעד, ומזמין את אותו אדם להתארח אצלו. אותו אדם מסכים להיכנס לתפקיד של האורח.

הִכְנִיסוֹ לְבֵיתוֹ, הֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ.

בְּדָקוֹ בְּמִקְרָא וְלֹא מְצָאוֹ, בְּמִשְׁנָה וְלֹא מְצָאוֹ, בְּאַגָּדָה וְלֹא מְצָאוֹ, בְּתַלְמוּד וְלֹא מְצָאוֹ.

רבי ינאי ממלא את תפקיד "בעל הבית" – הוא מאכיל ומשקה, אבל, ועם זאת, תוך כדי הארוחה הוא גם בודק את האורח שלו. מה הוא בודק? רבי ינאי בודק עד כמה האורח שלו מבין בתורה, ושואל אותו שאלות על מנת לבדוק האם הוא תלמיד חכם.

האורח לא עונה, מסתמא אינו יודע. האורח נקלע למצב מביך, ובעל הבית דוחק ודוחק. מדוע רבי ינאי דוחק כל-כך? האם הוא לא חושש לבייש את אורחו? האם ישנה אפשרות שהאורח כן יודע, והוא פשוט אינו מעוניין לשתף פעולה עם המבחן הזה?

רבי ינאי מאוכזב, אולי אפילו כועס. הוא מנסה חשוב האם החיצוניות של האדם יצרה אצלו בלבול. חשוב לציין, איש עשיר ככל הנראה לומד בישיבה יוקרתית ועל כן הוא וודאי תלמיד חכם.

אָמַר לוֹ: טֹל וּבָרֵךְ.

רבי ינאי שואל את האורח :תשתה קפה לפני שתלך? רבי ינאי רוצה כבר להיפטר מהאורח הזה. ברכת המזון היא ברכה המסיימת את הארוחה ואת האירוח, והרי "האורח מברך – כדי שיברך את בעל הבית".

אָמַר לוֹ: יְבָרֵךְ יַנַּאי בְּבֵיתוֹ.

האם האורח אינו יודע שעל האורח לברך?! אולי אפילו אינו יודע לברך את ברכת המזון?! – אין ספק שרבי ינאי טעה בשיפוטו. לא בן תורה, ולא תלמיד חכם. לא עשיר ולא נעליים.

אולי האורח כן יודע לברך, אך אינו מעוניין לברך. אולי האורח אינו מעוניין לשקר. הרי רבי ינאי בייש אותו.

אָמַר לוֹ: יָכוֹל אַתָּה לוֹמַר מַה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לְךָ?

אָמַר לוֹ: הֵן.

רבי ינאי שואל את האורח: תוכל לחזור מילה במילה אחרי מה שאני אומר? כמו ילד קטן כשמלמדים אותו פסוקים ראשונים. נראה שרבי ינאי לא רוצה לוותר על הברכה, ובאופן מגוחך אפילו, מעוניין להקריא לאורח את הברכה, שהאורח צריך לברך אותו כמארח. לאורח אין רגשי נחיתות. הוא אינו נעלב. הוא מסכים.

אָמַר לוֹ: אֱמֹר: אָכַל כֶּלֶב פִּתּוֹ שֶׁל יַנַּאי.

רבי ינאי אינו מעוניין בברכה של האורח. אם לאורח אין רגשי נחיתות, אם הוא לא נעלב – אז נעליב אותו באמת, שיתבייש לו. לא לדעת תורה ולא להתבייש בזה. ממש כמו כלב. מי שאין בו תורה, ניזון בדיוק כמו כלב.

ישנן שתי התניות, כמעט אוטומטיות, כשנעלבים: להתקפל, להיעלם, לברוח או להעליב חזרה. כשאומרים לך כלב – האוטומט הוא, אני כלב?! אבא שלך כלב. אפשר כמובן להתעלם, ולא להבין שעלבו בך. במקרים אחרים, אפשר גם לשמור על קור רוח ולומר: אכן, אינני יודע. אתה הרב, וזוהי האחריות שלך ללמד אותי. אפשר גם, אם האורח אכן משופע ביותר, ללמד את בעל הבית פרק חשוב.

עָמַד וּתְפָסוֹ.

אָמַר לוֹ: יְרֻשָּׁתִי אֶצְלְךָ וְאַתָּה מוֹנְעָה מִמֶּנִּי!

אָמַר לוֹ: מַהִי יְרֻשָּׁתְךָ אֶצְלִי?

אָמַר לוֹ: פַּעַם אַחַת עָבַרְתִּי לִפְנֵי בֵּית סֵפֶר וְשָׁמַעְתִּי קוֹל תִּינוֹקוֹת שֶׁאוֹמְרִים: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב – מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַנַּאי לֹא נֶאֱמַר כָּאן, אֶלָּא קְהִלַּת יַעֲקֹב!

תורה ציוה לנו משה – מורשה קהילת יעקב. זהו פסוק בסיסי, שילדים בתלמוד תורה יודעים לצעוק בכל פה. מקריאים להם מילה במילה תוֹ-רָה, צִי-וָה, לָ-נוּ, והם חוזרים אחריהם מילה במילה, ולבסוף זוכים באיזה ממתק. כלומר, האורח מתפלא בפני רבי ינאי ואומר לו: את הפסוק הכל-כך בסיסי הזה, לא הבנת, רבי ינאי! – התורה אינה רק שלך, אלא גם שלי. התורה אינה רק של מי שיודע אותה, אלא גם של מי שאינו יודע אותה. התורה אינה רק של תלמידי החכמים, אלא של כולם. יתר על-כן, תורה איננה ידע, ואינה נקנית בידע. תלמיד חכם אינו חמור נושא ספרים. ומה בדקת האם אני יודע מקרא, משנה, אגדה ותלמוד?! – זה לא שם. אם ביקשת לבדוק האם אני תלמיד חכם, מה בדקת שם?!

אָמַר לוֹ: "לָמָּה זָכִיתָ לֶאֱכֹל עַל שֻׁלְחָנִי?".

רבי ינאי מתחיל לקלוט. יש משהו בדברי האורח. אכן, זיהיתי נכון, ויש משהו באורח שלי. אבל מהו? אם העניין הוא לא ידע, אז מה כן העניין?

אָמַר לוֹ: מִיָּמַי לֹא שָׁמַעְתִּי דָּבָר רַע וְהֶחֱזַרְתִּי לִבְעָלָיו, וְלֹא רָאִיתִי שְׁנַיִם מְרִיבִים זֶה עִם זֶה וְלֹא עָשִׂיתִי שָלוֹם בֵּינֵיהֶם.

כלומר, האורח מסביר לרבי ינאי: תורה היא לא כמה אתה יודע, תורה היא איך אתה מתנהג. בן תורה או תלמיד חכם אינו ה"ידען", אלא "טוב הלב". התורה היא חברתית. לימוד תורה דורש הפנמה שמתבטאת בהתנהגות. והנה רבי ינאי, קראת לי כלב, ולא החזרתי לך. עתה גם לא אצא מהבית עד שלא נשלים.

אָמַר לוֹ: כָּל-כָּךְ דֶּרֶךְ-אֶרֶץ אֶצְלְךָ וּקְרָאתִיךָ כֶּלֶב?!

תורה היא לא כמה אתה יודע, תורה היא איך אתה מתנהג. בן תורה או תלמיד חכם אינו ה"ידען", אלא "טוב הלב".

נשאל-

• מה הבנתם מהסיפור?
• מה טענתו של האורח אל מול בעל הבית?
• איפה רבי ינאי הרגיש בתפקיד "בעל הבית"?
• האם לדעתכם האורח הרגיש בתפקיד האורח גם ביהדות?