משה מתמודד עם תלונות מתוך ויקיטקסט

משה, גדול המנהיגים של עם ישראל, שמסר את נפשו כמה פעמים למען עם ישראל, נאלץ להתמודד עם המספר הגדול ביותר של תלונות וקיטורים מצד העם שהנהיג. במאמר זה נסקור את הדרכים השונות שבהן משה התמודד עם תלונותיהם של בני ישראל.

נציב אתגר לקוראים: מה החוקיות בתגובותיו של משה? האם יש סיבה שהוא מגיב פעם באופן זה ופעם באופן אחר? מה אופן התגובה הרצוי? איך צריך מנהיג להגיב כשהציבור שלו כל הזמן מתלונן?

א. התלונה הראשונה היתה עוד במצרים – תלונתם של שוטרי ישראל. הם התלוננו על כך שפעולותיהם של משה ואהרן לשחרור בני ישראל ממצרים רק החמירו את מצבם, שמות ה כ-כא: " "וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאֶתָם ב" "צאֶתם מֵאֵת פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ, אֲלֵהֶם 'יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט, אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם להרגנ" "ו!'" ". משה לא ענה להם, אלא העביר את התלונה ישירות אל ה', (שמות ה כב): "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר 'ד'! לָמָּה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה? לָמָה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי? וּמֵאָז בָּאֶתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה, וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ!'". ה' ענה לו תשובה מפורטת, ועודד אותו להמשיך בשליחות גם בלי הסכמתם של בני ישראל (שמות ו-ז).

ב. כשבני ישראל התקרבו לים סוף, וראו את פרעה מתקרב מאחריהם, הם פחדו וצעקו אל ה', וגם התלוננו, (שמות יד יא): "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה 'הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר?! מַה זֹּאֶת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם?! הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר 'חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרַיִם, כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרָיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר'!". הפעם משה כן ענה להם, והבטיח להם שבקרוב יראו את ישועת ה', (שמות יד יג): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אַל הָעָם 'אֶל תִּירָאוּ! הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם, כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תספו לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם; ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תחרשון'"( פירוט ). במקביל הוא גם צעק והתפלל אל ה' ( פירוט ), עד שה' אמר לו להפסיק, (שמות יד טו): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה 'מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ, וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה'".

ג. כשבני ישראל באו למרה, ומצאו שם רק מים מרים, (שמות טו כד): "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר 'מַה נִּשְׁתֶּה?!'". כמו במקרה הראשון, משה לא ענה להם אלא צעק אל ה', (שמות טו כה): "וַיִּצְעַק אֶל ה', וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׂם שָׁם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ"( פירוט ).

ד. כשבני ישראל באו למדבר סין, והאוכל שבכליהם נגמר, שמות טז ב-ג: "וילינו[וַיִּלּוֹנוּ] כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל 'מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע, כִּי הוֹצֵאֶתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב!'". משה ואהרן כנראה שוב פנו אל ה', כי בפסוק הבא ה' ענה להם, (שמות טז ד): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה 'הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא'". משה ואהרן העבירו את התשובה אל בני ישראל, והפעם – לראשונה – גם הוכיחו אותם על כך שהם מתלוננים יותר מדי, שמות טז ו-ז: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה' בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל ה', וְנַחְנוּ מָה כִּי תלונו[תַלִּינוּ] עָלֵינוּ?! וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: בתת ה' לכם בעֶרֶב בשר לאכָּל ולחם בבקר לשבע, בשמע ה' אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אשר אֶתם מלינם עַליו, וְנַחְנוּ מָה?! לא עָלֵינוּ תְּלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה'! וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אהרן: אמר אֶל כָּל עדת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: קרבו לפני ה', כִּי שמע אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם".

ה. כשבני ישראל באו לרפידים, ולא מצאו מים, (שמות יז ב): "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ 'תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה!' וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה 'מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי? מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'?"( פירוט ). הפעם משה ענה להם בתוכחה – הרי כבר ראיתם פעמים רבות שה' מספק את צרכיכם. אם כך, מדוע אתם שוב מגלים חוסר אמון ובאים במריבה וכעס?! אבל זה לא עזר, בני ישראל המשיכו להתלונן, (שמות יז ג): "וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר 'לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא?!'". הפעם משה לא ענה להם אלא פנה אל ה', (שמות יז ד): "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר 'מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה? עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי!'"וה' אמר לו להכות בסלע ולהוציא מים (המקום נקרא אחר כך מסה ומריבה).

ו. אחרי שבני ישראל נסעו מהר סיני אל המדבר, (במדבר יא א): "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'; וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". הפעם – לראשונה – הם לא פנו אל משה אלא רק התאוננו בינם לבין עצמם, והתלונות שלהם עלו ונשמעו לאזני ה'. הפעם – לראשונה – ה' העניש את בני ישראל על תלונותיהם. בני ישראל באו אל משה, (במדבר יא ב): "וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה, וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה', וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ"(המקום נקרא לאחר מכן תבערה).

ז. לאחר מכן, (במדבר יא ד): "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר?…"- גם הפעם, בני ישראל לא פנו אל משה אלא רק קיטרו בינם לבין עצמם, ושוב ה' כעס על בני ישראל, (במדבר יא י): "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו, אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ; וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע". משה פנה אל ה' וטען שאינו יכול עוד לשאת את בני ישראל לבדו, (במדבר יא יא): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' 'לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ? וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה? אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ? כִּי תֹאמַר אֵלַי 'שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֵת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו'?!". ה' קיבל את תלונתו של משה, ומינה שבעים זקנים שיישאו עמו בנטל המנהיגות; במקביל, ה' שמע את תלונות בני ישראל ונתן להם בשר, אך גם העניש אותם על תאוותם (המקום נקרא לאחר מכן קברות התאוה).

ח. מרים ואהרן, אחיו של משה, התלוננו עליו באופן אישי, (במדבר יב א): "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח, כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח; וַיֹּאמְרוּ 'הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר!' וַיִּשְׁמַע ה'". הפעם משה לא הגיב כלל, במדבר יב ג: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו[עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" – ה' התערב והגן על כבודו.

ט. לאחר שבני ישראל שמעו את דיווחם של התרים על הסכנות בארץ כנען, (במדבר יד ב): "וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה 'לוּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ! וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת, לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז? הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה!'". הפעם – לראשונה – משה ואהרן השתתקו – לא ענו לבני ישראל וגם לא התפללו – אלא נפלו על פניהם בייאוש ואפיסת כוחות, (במדבר יד ה): "וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"  (וייתכן שרצו להתחנן לפני בני ישראל שלא יחזרו למצרים). את החלל המנהיגותי שנוצר מילאו יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שניים מבין התרים, שלקחו פיקוד ועמדו לבדם מול עשרת חבריהם ומול כל העם. עם זאת, למרות התשישות והייאוש, משה נשאר מסור ונאמן לעם ישראל, והתחנן לה' שלא ישמיד אותם, ואכן ה' האריך את אפו וקבע שהדור הבא ייכנס לארץ (במדבר יד).

י. לאחר שבני ישראל פנו מארץ כנען, באחת מארבעים שנות הנדודים במדבר, התלוננו קורח ועדתו על כהונתו של אהרן, (במדבר טז ג): "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם 'רַב לָכֶם! כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?'". משה שוב נפל, (במדבר טז ד): "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו", אך לאחר מכן התאושש וענה להם שהם אכן מוכנים לוותר על מעמדם המיוחד, אם רק ה' יבחר מנהיג אחר, במדבר טז יא: "לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ – הַנֹּעָדִים עַל ה'; וְאַהֲרֹן, מַה הוּא כִּי תלונו[תַלִּינוּ] עָלָיו?". בו זמנית התלוננו דתן ואבירם על מנהיגותו של משה, (במדבר טז יג): "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר?! אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם! הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר?! לֹא נַעֲלֶה!"( פירוט ). (נראה שהייאוש והתשישות שהפגינו משה ואהרן בפרשה הקודמת גרם לערעור על המנהיגות שלהם). משה כעס ופנה אל ה', (במדבר טז טו): "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל ה' 'אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם, לֹא חֲמוֹר אַחַד מֵהֶם נָשָׂאֶתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אֶחָד מֵהֶם'". ה' התערב והרג את החוטאים.

יא. בני ישראל הוסיפו להתלונן, (במדבר יז ו): "וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר 'אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'!'"( פירוט ). הפעם משה ואהרן לא ענו, אלא ברחו מפני בני ישראל אל אוהל מועד, (במדבר יז ז): "וַיְהִי בְּהִקָּהֵל הָעֵדָה עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיִּפְנוּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִנֵּה כִסָּהוּ הֶעָנָן, וַיֵּרָא כְּבוֹד ה' וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד". ה' הכה בעם, ומשה שלח את אהרן אל תוך העם כדי לעצור את המגפה.

יב. כשבני ישראל הגיעו למדבר צין, (במדבר כ ב): "וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה, וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר 'וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'…'". משה ואהרן ברחו מפניהם, ושוב נפלו על פניהם, וחיכו לה' שיתערב, (במדבר כ ו): "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם, וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם". ההמשך ידוע – ה' אמר להם לדבר אל הסלע, הם היכו בו, וה' גזר עליהם שלא יביאו את בני ישראל אל הארץ (המקום נקרא אחר כך מי מריבה).

יג. כשבני ישראל נאלצו להקיף את ארץ אדום בדרכם לארץ ישראל, (במדבר כא ד): "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם, וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ; וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִיַם וּבְמֹשֶׁה: 'לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר? כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל!'". משה, המפוטר, לא הגיב; ה' הגיב במקומו, (במדבר כא ו): "וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים; וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם, וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל". בני ישראל פנו אל משה שיתפלל עבורם, (במדבר כא ז): "וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ 'חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בה' וָבָךְ, הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ' וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם". משה כבר לא מתייחס לתלונותיהם של בני ישראל, הוא נותן לה' "לטפל" בהם במידת הדין, ולוקח לעצמו רק את מידת הרחמים והחסד – להתפלל לה' שיקל בעונשם – כמו שעשה תמיד.